גמרא
פירוש
אָמַר אַבָּיֵי לָא לְעוֹלָם בְּתָם וּבִבְכוֹר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר אִם בָּאוּ תְּמִימִין יִקְרְבוּ.
מֵיתִיבִי אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי מָה לִי אִם אֵינוֹ מֵימֵר בְּחַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁהֲרֵי אֵין זָכִין בָּהֶן בְּחַיֵּיהֶן תֹּאמַר בִּבְכוֹר שֶׁזָּכִין בְּחַיָּיו בְּמַאי עָסְקִינַן אִילֵימָא בְּבַעַל מוּם הָא דּוּמְיָא דְּחַטָּאת וְאָשָׁם קָאָמַר אֶלָּא לָאו בְּתָם וְקָתָנֵי זָכִין בּוֹ בְּחַיָּיו.
אָמַר רָבִינָא הָא נָמֵי בִּבְכוֹר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּאָמַר אִם בָּאוּ תְּמִימִים יִקְרְבוּ.
לֵימָא כְּתַנָּאֵי בְּכוֹר אבְּבֵית הַבְּעָלִים עוֹשִׂין תְּמוּרָה בְּבֵית הַכֹּהֵן אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר כֵּיוָן שֶׁבָּא לִידֵי כֹהֵן אֵין עוֹשִׂין תְּמוּרָה.
הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא מַאי לָאו הָכִי קָאָמַר בְּבֵית כֹּהֵן הוּא עוֹשֶׂה תְּמוּרָה וְאֵין בַּעַל עוֹשֶׂה תְּמוּרָה אַלְמָא אִית לֵיהּ לְכֹהֵן זְכִיָּיה בְּגַוֵּויהּ.
לָא קַשְׁיָא הָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי הָא רַבִּי עֲקִיבָא.
אָמַר רַב חִסְדָּא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא כֹּהֵן לְכֹהֵן אֲבָל כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל אָסוּר כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
בדחיית קושיה זו לשיטת רב נחמן אמר אביי: לא, מכאן אין להקשות, שכן אפשר לומר כי לעולם מדובר בברייתא זו בזמן שבית המקדש היה קיים, ובבכור תם, ואולם מדובר בבכור בחוצה לארץ. שכיון שמן הסתם אינו עומד להקרבה זוכה בו הכהן, ואולם בבכור בארץ ישראל אין לו כל זכות. וכשיטת ר׳ שמעון היא ברייתא זו, שאמר שאם באו בכורות תמימין מחוצה לארץ לבית המקדש — הרי אלו יקרבו על המזבח. ומדבריו משמע שאין חובה להביאם להקרבה בבית המקדש, ומשום כך, סתם בכור בחוצה לארץ, גם בזמן המקדש, אינו עומד להקרבה, ויש לכהן זכייה בו.
א מיתיבי [מקשים] עוד על שיטת רב נחמן ממה ששנינו במשנתנו בדין התמורה שעשו כהנים בבכור שקיבלו מישראל, שלדעת ר׳ עקיבא אין בכך כלום, שאין הכהן ממיר בבכור. ולמד את דינו זה מחטאת ואשם, שכשם שבחטאת ואשם אין הכהנים ממירים, אף בבכור אינם ממירים. ואמר לו ר׳ יוחנן בן נורי לר׳ עקיבא בדחיית ראייתו זו: מה לי (במה זו) ראיה, שהרי אם הכהן אינו מימר בחטאת ואשם — הרי זה משום שאין הכהנים זכין בהן (בבשרם) בחייהן של הקרבנות הללו, אלא רק לאחר שהוקטרו אימוריהם על המזבח, תאמר שכן הדין אף בקרבן הבכור — שזכין בו הכהנים אף בחייו?! ומעתה נדון בדברים הללו. במאי עסקינן [במה, באיזה בכור, עוסקים אנו]? אילימא [אם תאמר] בבכור בעל מום — הא דומיא [הרי בדומה] לחטאת ואשם קאמר [הוא אמר, נשנה במשנתנו], וחטאת ואשם אלו הריהם תמימים, שהרי הכהנים אינם זוכים בהם אלא לאחר שנזרק דמם, ואין זה אלא בחטאת ואשם תמימים הראויים להקרבה. אלא לאו [האם לא] נלמד מכאן שמדובר בבכור תם, וקתני [ושנינו] בו שזכין בו הכהנים בחייו. והרי זה איפוא שלא כשיטת רב נחמן!
אמר רבינא: הא נמי [משנתנו זו גם כן], עוסקת בבכור בחוצה לארץ, ור׳ שמעון היא, שאמר: אם באו תמימים — יקרבו. וכמו שהעמדנו לפני כן את דברי הברייתא בדין שבועת הפקדון, וכאשר נתבאר מקודם.
ב ומציעים: לימא כתנאי [האם נאמר כי שיטת רב נחמן במחלוקת תנאים] היא שנויה. שכן שנינו: בכור, בהיותו בבית הבעלים הישראליים, טרם שניתן לכהן — הרי הם עושין בו תמורה, ואולם בהיותו כבר בבית הכהן — אין עושין בו תמורה. ואילו ר׳ שמעון בן אלעזר אומר: כיון שבא לידי כהן — אין עושין תמורה.
ויש לשאול: הרי דעת ר׳ שמעון בן אלעזר היינו [זוהי] לכאורה דעת התנא קמא [הראשון], שלכאורה אין הבדל ביניהם. מאי לאו הכי קאמר [האם לא כך הוא, התנא הראשון, אומר]: משעה שנמצא הבכור בבית הכהן — הוא הכהן עושה תמורה, ואין הבעל הישראלי עושה תמורה. ואילו ר׳ שמעון בן אלעזר חולק ואומר שמשעה שהגיע הבכור לידי הכהן — שוב אין שניהם עושים בו תמורה, לא הבעלים הראשונים ואף לא הכהן. אלמא [הרי איפוא] נוכל להסיק כי התנא קמא סבור כי אית ליה [יש לו] לכהן זכייה בגוויה [בתוכו, בבכור], ולכן הוא ממיר עליו, והרי זה שלא כדעת רב נחמן. ואילו ר׳ שמעון בן אלעזר סבור שאין לכהן זכייה בבכור, ולכן אינו ממיר עליו, וכדעת רב נחמן!
ודוחים: לא קשיא [לא קשה] מדעת התנא קמא שבברייתא זו על רב נחמן. כיון שמדובר בברייתא זו בבכור בחוצה לארץ, ובבכור זה ודאי שלכהן יש זכייה בו. ונחלקו בברייתא במחלוקת העקרונית של ר׳ יוחנן בן נורי ור׳ עקיבא במשנתנו, אם הכהנים ממירים בבכור. ומעתה נאמר: הא [זה], דעת התנא קמא שבברייתא זו, שהכהן ממיר בהיות הבכור בבית הכהן — הריהי כדעת ר׳ יוחנן בן נורי, שהכהנים ממירים על הבכור. ואילו הא [זה], דעת ר׳ שמעון בן אלעזר, שאין הכהן ממיר אף בהיות הבכור בבית הכהן — הריהי כדעת ר׳ עקיבא.
ג שנינו למעלה (ז,ב) בתחילת הסוגיה כי ״בכור מוכרין אותו תם — חי, ובעל מום — חי ושחוט״, אמר רב חסדא: לא שנו שמותר לכהן למכור את הבכור התם כשהוא חי, אלא רק בכהן המוכר לכהן אחר, אבל כהן לישראל — אסור למכור את הבכור. מאי טעמא [מה טעם הדבר] — גזרו חכמים כן, בשל החשש דלמא אזיל [שמא ילך] הישראל הקונה את הבכור מן הכהן, ושדי ביה מומא [ויטיל בו, בבכור מום], המתירו מאיסור אכילת קדשים מחוץ למקומם, וממטי [ומביא] אותו לחכם (שאין מתירים לשחוט ולאכול את הבכור שנפל בו מום אלא על פי חכם המתיר בכורות), ואומר לו הישראל לחכם: ״בכור זה נתן לי כהן כשהוא במומו״. ועל סמך דבריו אלה יתיר לו החכם את הבכור, שלא כדין.
ושואלים: ומי שרי [והאם מתיר] חכם הכי [כך], על סמך דבריו של הקונה הישראלי לבדו? והא [והרי] אמר רב: אין החכמים רואין בכור לישראל לבודקו ולהתירו בשחיטה אלא אם כן היה כהן עמו שיקבל בכור זה, שמא ישחטנו הישראל ויקחנו לעצמו!
אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע הסבר אחר בדברי רב חסדא, היינו טעמא [זהו הטעם] שלכהן מותר למכור רק לכהן אחר, ואילו לישראל אסור לו למכור — מפני שנראה כהן זה המוכר לישראל, ככהן המסייע לבעלים בעבודת התבואה בהיותה בבית הגרנות (מקום זרייתה ברוח), כדי שעבור זה תינתנה לו התרומות מתבואה זו, דבר שאסרוהו חכמים. ואף הכהן המוכר את הבכור שברשותו לישראל (ובדרך כלל, מחירו של הבכור התם, הריהו נמוך ביותר, שהרי צריך הקונה להמתין עד שיפול בו מום, כדי שיוכל לאוכלו), נראה הדבר שמכר לו הכהן במחיר נמוך, על מנת שיתן לו להבא מבכורותיו.
ד ובענין זה של מכירת בכור לישראל, מסופר כי החכם מר זוטרא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב אשי. אמרו ליה [לו] בני הבית בהזמנה לסעודה: לטעום מר מידי [יטעום אדוננו דבר]. אייתו לקמיה בישרא [הביאו לפניו בשר]. אמרו ליה [לו]: ליכול מר, דמיברי [יאכל אדוננו, שמבריא], בשר זה במיוחד, משום דבוכרא [שבשר בכור] הוא! שאל אותם מר זוטרא: מנא לכו הא [מנין לכם בשר זה], שהרי הבכור של הכהן הוא! אמרו ליה [לו]: דזבן לן [שמכר לנו] פלוני כהן.
אמר להו [להם]: וכי לא סבירא לכו הא [אין אתם סבורים הלכה זו] שאמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע שאין הכהן רשאי למכור את הבכור לישראל, מפני שנראה הדבר ככהן המסייע בבית הגרנות? אמרו ליה [לו]: לא סבירא לן [אין אנו סבורים] כך, כי במקרה שלנו אין לחשוש, משום דאנן מיזבן קא זבנינן [שאנו קנינו] את הבכור י הכהן במחיר מלא, ולא קיבלנוהו במתנה.
אמר להו [להם] מר זוטרא: ולא סבירא לכו [ואין אתם סבורים] הדתנן [הלכה זו ששנינו במשנה]: עד כמה ישראל חייב ליטפל בבכור (לגדלו, קודם שימסרנו לכהן)? בבהמה דקה (כבשים ועזים) — שלשים יום, ובבהמה גסה (בקר) — חמשים יום. ואם אמר לו הכהן לישראל בתוך זמן זה: ״תנהו לי בתוך זמנו שאטפל בו אני״ — הרי זה לא יתננו לו. ואמר רב ששת מה טעם אין נותן את הבכור לכהן המבקש בתוך הזמן? — מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות!
אמרו ליה [לו] בני ביתו של רב אשי למר זוטרא: התם [שם, בכהן המציע לקחת את הבכור בתוך תקופת הטיפול בו] — אסור הדבר כי מוכחא מילתא [מוכח הדבר], שהרי בעצם לקיחתו את הבכור בתוך תקופת הטיפול בו — הריהו מסייע לבעלים, וניכר שעושה כן על מנת שיקבל את הבכור. ואילו הכא [כאן, בקניית בכור מהכהן] — אין זה נראה ככהן המסייע בבית הגרנות, שהרי מזבן קא זבנינן [לקנות קנינו], ושילמנו לכהן את מלוא דמיו.
ה לשון אחר בדין ודברים שבין מר זוטרא ובני ביתו של רב אשי. אמרו ליה [לו] בתשובה: אין הדברים דומים שכן הכא [כאן, בכהן המציע לטפל בבכור] — הבעלים הישראל לא יהיב דמי [אינו נותן לו על כך דמים, כסף], ולכן יש לחשוש שמא בתמורה לטירחת הכהן חושב הבעלים לתת לו את הבכור עצמו, ובכך דומה הדבר לכהן המסייע בבית הגרנות, ואולם הכא [כאן, במכירת בכור לישראל] — הלא קא יהיב דמי [הוא נותן דמים]. מאי [מה, איזו] טענה אמרת [יש בידך לומר], שיכול מר זוטרא לומר כי יש לחשוש שנראה המחיר הנמוך ששולם עבור הבכור כאילו מוזיל הכהן גביה [אצלו, לישראל], משום דסבר [שחושב] הכהן, שכדאי לו להוזיל במחיר, דכי הוי ליה [שכאשר יהיה לו, לישראל זה] בכור אחרינא [אחר] — יהיב ניהליה [יתננו לו], ולא לכהן אחר, והרי זה ככהן המסייע בבית הגרנות — על כך ישד להשיב: לא, דמסיק אדעתיה [שמעלה הכהן על דעתו] שלא כדאי לו לוותר על דבר הנמצא בידו (הבכור), למען דבר שיכול להיות בעתיד (בכור אחר).מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush